על פי הודאתה, מורשעת הנאשמת בעבירה של היעדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, על כי נעדרה מיחידתה, XXX מיום 27/07/2011 ועד יום 22/10/2012 , בסך הכל 454 ימים, בהתאם לכתב האישום ולפרטים הנוספים.
·
ניתנה היום,
10/12/12
,
כ"ו כסלו תשע"ג
, והודעה בפומבי ובמעמד הצדדים.
________
שופט
גזר - דין
הנאשמת, טוראי ס.א, נותנת את הדין בגין עבירה של היעדרות מן השירות שלא ברשות, בת ארבע מאות חמישים וארבעה (454) ימים, שהסתיימה במעצרה.
לאחר שהחלה פרשת הראיות, ביקשה הנאשמת לחזור בה מן הכפירה שהשמיעה בכתב האישום, ותחת זאת להודות בו כלשונו. בנסיבות העניין, ראוי לעמוד על השתלשלות העניינים שקדמה להודאת הנאשם בכתב האישום.
ביום 18 נובמבר 2012, נערך דיון הקראה במסגרתו עתר בא-כוח הנאשמת לביטול כתב האישום מן הטעם שלנאשמת מיוחסת היעדרות לתקופה בת ארבע מאות חמישים וארבעה (454) ימים כאשר החשד שהוצג לה בחקירה היה היעדרות לתקופה בת כשלושה חודשים בלבד. לאחר דיון קצר קבע כבוד השופט רס"ן אברהם יעקב כלהלן:
"כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה היעדרות מן השרות לתקופה של ארבע מאות חמישים וארבעה (454) ימים. כתב האישום טרם הוקרא לנאשמת והסנגור המלומד טען כ-טענה מקדמית שהנאשמת זכאית להגנה מן הצדק במובן זה שהנאשמת נחקרה תוך שהיא מוחשדת בביצוע עבירה של העדר מן השרות של שלושה חודשים בלבד. עובדה זו לא נסתרה מעיני התביעה והתביעה מאשרת דבר זה. יתרה מכך, בהחלטת כבוד השופטת אל"ם אורלי ירון מיום 28/10/2012 מצוין כי התביעה ביקשה לראשונה ביום 24/10/2012 לגבות מן הנאשמת אמרה נוספת וחרף שתי הארכות מעצר עד לאותו מועד, עניין זה לא בוצע. שמעתי מפי התובעת היום שעד היום כשלושה שבועות לאחר החלטתה של כבוד השופטת ירון, לא מצאה לנכון המשטרה הצבאית לגבות אמרה נוספת.
בנסיבות אלה שהנאשמת ביקשה לספק גרסא באשר לחשד של שלושה חודשי היעדרות מן השרות ומוגש כנגדה כתב אישום המייחס לה ארבע מאות חמישים וארבעה (454) ימי היעדרות מן השרות - אני סבור שנפגעה זכות יסוד של הנאשמת להתמודד בשלב החקירה עם החשדות המועלים כנגדה. לאור מה שנפסק בעניין אהרונוב נראה כי קמה לנאשמת הגנה מן הצדק ולכן אני מורה על מחיקת כתב האישום ושחרורה של הנאשמת לאלתר מן המעצר".
בעקבות ההחלטה האמורה, הגישה התביעה הצבאית ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים בו טענה כי באמרה של הנאשמת נפלה טעות קולמוס, וכי על אף שנעשו ניסיונות לגבות אמרה נוספת מהנאשמת, האמרה לא נגבתה, אולם השאלה שעומדת על הכף הינה השאלה אם קיימות די ראיות להוכחת האשמה עם הגשת כתב האישום. לגישת התביעה, עמדת ההגנה אינה אלא כפירה באישום שצריך לברר במהלך המשפט. בכל הנוגע לגביית האמרה הנוספת, מסרה התביעה הצבאית במהלך הדיון את הדברים הבאים:
"... הורינו מספר פעמים בערוצים שלנו. אחרי הגשת כתב האישום עצרנו את העניין,
לא נשלים חקירה אחרי הגשת כתב האישום. אנחנו עוצרים, עושים שיקול, מסתכלים על כל הראיות. זה לא משהו שאנחנו עושים כשיטה. ... ניסינו כמה פעמים, בית הדין האריך, עשינו החלטה. הדיון במעצר הראשון היה ב25/10 והיו שתי הארכות בימים לצורך גביית האמרה, ב28/10 היה דיון אצל השופטת אל"ם ירון, השופטת האריכה את המעצר עד 16:00 ואז עשינו הערכת מצב הסתכלנו על הראיות והחלטנו האם לפנות שוב לבית הדין או להגיש כתב אישום על סמך הראיות, היה עדיף את הראיות המקסימאליות אבל כל הראיות עליהן נשען כתב האישום קבילות המשמשות לכאורה..." [ההדגשה הוספה, א.ח.].
בהמשך הדיון עמדה התביעה הצבאית בטיעוניה על הבעייתיות של השלמת חקירה לאחר הגשת כתב אישום משום ש"... זה משהו חריג ובעייתי".
בתשובתו לטענות התביעה בערעור, מסר הסנגור כי יש להותיר את החלטת בית הדין המחוזי על כנה משום ש"כאשר המשיבה לא נחקרה כלל על האפשרות שהייתה עריקה מעבר ל90 ימים עליהם נחקרה, לא ניתן להגיש כתב אישום נגדה", ומשום שלא ניתנה לנאשמת הזדמנות הוגנת להתגונן מפני האשמה. לגישת הסנגור טעמים של צדק הם אלו שהובילו את בית הדין המחוזי להכריע כפי שהכריע, וזאת לאחר שהוצע לתביעה לערוך תיקון בכתב האישום בכך שיתייחס אך לתקופה שלגביה נחקרה הנאשמת.
בית הדין הצבאי לערעורים קבע בפסק דינו [ע/94/12
התובע הצבאי הראשי נ'
טוראי סלחה איסקוב (ניתן ביום 18.11.2012)] כי:
"אין חולק כי
ברגיל יש להזהיר חשוד ביחס למלוא היקף החשדות שעומדים נגדו, בטרם ייחקר. שאלה היא מה הדין, אם לא נעשה כן, והוגש כתב אישום שמייחס לו אישום רחב יותר בהיקפו מהחשד שלגביו נחקר. שאלה זו לא התבררה בבית הדין קמא מלוא רוחבה ועומקה, בטרם בוטל כתב האישום כולו" [ההדגשה הוספה, א.ח.].
בהמשך, קבע בית הדין הצבאי לערעורים כי שאלות הפגיעה בזכויות הנאשמת, מידת הפגיעה והסעד הראוי לא התבררו עד תום בבית הדין המחוזי, וסיכם את פסק דינו כדלקמן:
"אנו סבורים, אפוא, בראייה יחסית ולא בינארית של הדברים- א. כי אין ספק שכתב האישום, ככל שהוא נוגע לתקופה שלגביה הוזהרה המשיבה, ממשיך ועומד ומשכך, החלטת בית הדין קמא, ולו לגבי פרק זה, אינה יכולה לעמוד. ב. אשר ליתרת התקופה - לגבי כך מן הראוי להידרש למלוא השיקולים הצריכים לעניין, בבית הדין קמא. זאת יש לזכור, כי הלכת
יששכרוב (ע"פ 5121/98
טור' יששכרוב נ'
התובע הצבאי הראשי) שבה נועץ הסנגור יתדות טיעוניו, קובעת מבחנים מורכבים, שיש ליישמם על מקרה קונקרטי, תוך בחינה האם התקיימה הדוקטרינה ומהו הסעד הראוי...".
משכך, התקבל ערעור התביעה הצבאית.